הפוסיקט מת, אבל סיור במבנה מחזיר את המבקרים לימי החשפנות האפלים


הפוסיקט מת, אבל סיור במבנה מחזיר את המבקרים לימי החשפנות האפלים

ריח הסיגריות עדיין מורגש, הכל דביק ומאובק והאפלולית שוררת במקום...

לקריאת המשך הכתבה באתר "הארץ" לחץ כאן

שני ליטמן

כיכר אתרים סחופת הרוחות היא מקום אפל. רובה נטושה, מסריחה ומתפוררת כבר לא מעט שנים. היא תוכננה על ידי יעקב רכטר וורנר יוסף ויטקובר ונחנכה בשנות ה–70 כהבטחה אורבנית גדולה, אבל הידרדרה במהירות. מועדון החשפנות ה"פוסיקט" שפעל במרכז הכיכר, במבנה העגול שבעבר היה מועדון ה"קולוסיאום", עד לפני כמה חודשים, סימל באופן מושלם את הדקדנטיות של המקום.

הפוסיקט סגר את דלתותיו בחודש יולי האחרון, שנתיים אחרי שרישיון העסק שלו נשלל. בשבוע שעבר נסגרו עוד שלושה מועדוני חשפנות גדולים בתל אביב, בעקבות הוראה של פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן, שקבע שריקוד ה"לאפ דאנס", פרקטיקה שגורה במועדוני חשפנות, הוא זנות לכל דבר. במקום הפוסיקט נכנסה למבנה הקולוסיאום עמותה חדשה — "המרחב החברתי — כיכר אתרים". זו עמותה שהוקמה ביוזמת שותפות הנדל"ן JTLV שאחראית על פיתוח כיכר אתרים מאז 2013, ומתכננת להרוס את הכיכר ולבנות במקומה מגדלי מגורים. התוכנית לא אושרה עדיין, בין היתר כתוצאה מהתנגדויות נחרצות של תושבי העיר.

בארגוני הנשים לא חשו בנוח עם כך שחבורת יזמים גברים, קציני צבא לשעבר, התיימרו לתקן את הפגיעה שגרם המקום לנשים, בלי ממש להבין בתחום

מנהל JTLV הוא עמיר בירם, יזם שנוהג להכניס עמותות חברתיות למתחמים אותם הוא עומד להרוס ולבנות מחדש. את בית הספר אליאנס בירושלים, למשל, מבנה היסטורי לשימור, הוא נתן לעמותת "רוח חדשה", שהוא גם יו"ר הוועד המנהל שלה, למשך חמש שנים, והיא מפעילה במקום קבוצות של אמנות ותרבות. בעתיד ישמש בית הספר אליאנס כמלון בוטיק, ומסביבו ייבנו מגדלי מגורים. מבלי לזלזל במניעים האלטרואיסטיים, ברור שעמותה חברתית מביאה גם יחסי ציבור טובים מאוד, במיוחד כשמדובר בחברת נדל"ן ענקית שמואשמת, בכיכר אתרים לפחות, בחשיבה תועלתנית ותאבת ממון, שאינה מתחשבת בצרכי הציבור ובחיבור בין העיר לים.


לניהול "המרחב החברתי — כיכר אתרים" הובאו היזמים החברתיים יקיר שגב ואייל בירם. בירם, אחיינו של היזם עמיר בירם, הקים את עמותת "ישראליז", שמטרתה לשפר את תדמיתה של ישראל בעולם בעזרת תרמילאים צעירים. שגב היה ממקימי רוח חדשה, היה חבר מועצת העיר ירושלים בתקופת ראש העיר ניר ברקת וגם מעורב בבית היהודי ובמועצת יש"ע. בירם ושגב מתגאים בעבר צבאי עשיר ומשמעותי, שניהם כקצינים — שגב ביחידת אגוז ובירם בסיירת מטכ"ל.

כדי להתחיל את פעילותה של העמותה החברתית החדשה, הוציאו היזמים קריאה למימון המונים. תחת הכותרת "קמות מההריסות", הצהירו היזמים כי "על חורבות הפוסיקט אנחנו מקימים בית לעשיה חברתית", וביקשו לגייס 200 אלף שקל לצורך שיפוץ המבנה והתאמתו למיזמים חברתיים עתידיים.

. "יש סטריאוטיפ לגבי נשים שהולכות לעבוד במקום כזה"צילום: תומר אפלבאום

המשטרה סגרה שלושה מועדוני חשפנות בת"א בעקבות האיסור על לאפ דאנס

בשמות בדויים ומאחורי מסכות, יוצאות חשפניות נגד הניסיונות להיאבק בחשפנות

באתר האינטרנט "פוליטקלי קוראת", נטען בשבוע שעבר כי מנהלי העמותה עשו שימוש ציני בסיפור סגירתו של מועדון החשפנות, הציגו את המיזם החברתי שלהם ככזה שיעסוק במיוחד בקידום נשים כמעין עשיית צדק פואטי אל מול הניצול וההחפצה שאפיינו את הפעילות שהתקיימה במקום במשך שמונה שנים. "הקמפיין עשה שימוש בנרטיב הפמיניסטי כדי לגייס מימון, אך בסופו של דבר אין תוכנית ספציפית שמתעתדת לסייע לנשים מוחלשות", נכתב שם. לאחר שגויס הסכום המבוקש, שינה הקמפיין את שמו ואת ייעודו. כיום עמוד הגיוס של העמותה מדבר על עשייה חברתית, ואין כל זכר ל"חירות נשית".

בעמוד הפייסבוק של קמות מההריסות, שבינתיים הפך ל"המרחב החברתי", נכתבה ב–30 בינואר הבהרה שמתייחסת לשינוי ההגדרות: "כשמועדון הפוסיקט נסגר בחודש אוגוסט האחרון ותכולתו פונתה, המחשבה היתה להקדיש את פעילותו לטובת נשים. דווקא בגלל הפצע החברתי שהוא סימל והמאבק הממושך שהתנהל לסגירתו. מאז ועד היום התגבשה תוכנית אסטרטגית וההבנה כי המבנה עמוס ההיסטוריה הממוקם בטבורה של תל אביב, מתאים לפעילות חברתית עבור כל סוגי האוכלוסייה. אנו סבורים כי השם 'קמות מההריסות' אינו מתאים עוד לפעילות שמתקיימת במקום ולכן החלטנו לקרוא לו 'המרחב החברתי — כיכר אתרים'". באירגונים שעוסקים בסיוע לנשים נפגעות זנות רמזו שממילא בשום שלב לא נעשה ניסיון ממשי לשלב אותם בתוכניות ה"עשייה החברתית" במקום. הארגונים לא בדיוק חשו בנוח עם העובדה שחבורה של יזמים גברים, קציני צבא נמרצים לשעבר, התיימרו לתקן את הפגיעה שגרם המקום לנשים, בלי ממש להבין בתחום. ובכל מקרה, מסתבר שגם היומרה הזו התפוגגה.

מה בכל זאת נשאר מהכוונה המקורית להשתמש בחורבות הפוסיקט כדי לעשות תיקון מסוים, או לפחות גל־עד לשנים של עוול והחרבת חייהן של נשים שעבדו ונוצלו בו? סיור אוזניות חווייתי של אמנית הפרפורמנס עלית קרייז, תחת הכותרת "פני אדם". קרייז יצרה בשנים האחרונות כמה עבודות אמנות תלויות מיקום ("סייט ספסיפיק"), בין היתר את העבודות "חדר בבית מלון" ו"אני רוצה לבקש סליחה" במסגרת פסטיבל מקודשת בירושלים, וכן את "כתב תנועה", סיור במרכז העיר לוד. בעבודות שלה הקהל לרוב משתתף בצורה זו או אחרת, וכך רצתה שיקרה גם הפעם.


 "להוריד את הפנטזיה" 

סיור שיצרה קרייז לוקח את המבקר או המבקרת — לכל אחד מהמינים ישנו סיור מעט שונה — דרך חללים שונים במועדון הפוסיקט. כבר בכניסה למקום החושים מותקפים. ריח הסיגריות שדבק בווילונות הכבדים שכיסו את קירות הזכוכית של המועדון עדיין מורגש במלוא עוצמתו. למרות שמהחלונות הוסרו כיסויי גבס שמנעו את המבט החוצה, האפלולית עדיין שוררת במקום. הרהיטים הוחלפו והרצפה נוקתה, אבל איכשהו הכל עדיין מרגיש דביק ומאובק.

באוזניות מתארת קרייז עבור המסייר או המסיירת את האזורים השונים של המועדון, ומעלה אפשרויות של חוויות הן של העובדות והן של הלקוחות, והכל בנימה אישית. הקול הדובר באוזניות הוא של דמות שהיא ספק אחת הנשים שעבדו במועדון, ספק ארכיאולוגית שהגיעה למקום וכעת חושפת ומאבקת את שרידיו. בחללים הקיימים הושארו בכוונה סימנים לחיים שהיו כאן עד לפני שמונה חודשים. רגע מצמרר במיוחד הוא השלב שבו מוזמנת המסיירת להתבונן בקופסת הכסף בקופה, בה הושארו כרטיסי אשראי וכרטיסי קופות חולים של המבקרים במקום, כערבון בתמורה לאסימונים שבהם ניתן היה לרכוש משקה או ריקוד. על הכרטיסים ישנם שמות של גברים שביקרו במקום, חלקם עדיין בתוקף.


 בחלק אחר של הסיור מגיעים לחדר המנהל, שבו נערכו ראיונות העבודה לנשים. על המדפים יש תמונות משפחתיות, ועל הקיר ממוסגר רישיון העסק של המקום, עליו חתומה בגאון עיריית תל אביב. בסופו של דבר, מאבק משפטי ממושך שאותו החל מטה המאבק בסחר בנשים בסוף 2016, הביא להוצאת צו סגירה למקום, באוקטובר 2017. חברת JTLV הורידה סופית את השאלטר כשסירבה לחדש את חוזה השכירות של בעלי הפוסיקט, והם נאלצו לעזוב, כמעט שנתיים אחרי פסיקת בית המשפט.


קרייז אומרת שמטרת הסיור היתה להציף שאלות בנוגע למקום, ולא בהכרח לתת תשובות נחרצות. "הסיורים שלי הם אמנותיים ולא דוקומנטריים. אני לא אנתרופולוגית. אמנות לא באה לומר אם משהו הוא טוב או רע, אלא להעביר חוויה. מצד שני, העבודות שלי מתרחשות בחללים שאינם אמנותיים, וקשורות במרחב מציאותי מסוים. זה מפגש שמעורב במציאות פסיכולוגית או פיזית".

"השתיקה קשה. אני יודעת שהיו שם מקרים של אונס. אבל נשים הכחישו את הדברים האלה. יותר קל לדבר עם אלה שמרגישות שהן חוו שם העצמה"


הסיור, היא מספרת, נבנה בשלבים. "קודם כל היתה החוויה הפיזית שלי בתוך הדבר הזה, איך את יורדת פנימה לתוך הקרביים של המועדון, ומוצאת עוד ועוד חדרים. אחר כך ירדתי גם ברמה הנפשית, מהחוץ פנימה, מהגלוי אל הנסתר. תוך כדי רציתי לשמור על הצופה ולכבד אותו, וגם לתת למקום לדבר בעד עצמו, בלי לפרט יותר מדי או לומר את הדברים בצורה מפורשת. רציתי להפוך את זה למשהו שהוא יותר נגיש ויותר ברור. בשביל הגברים, זה היה מועדון חשפנות זוהר, עם רקדניות יפיפיות שרקדו מדהים. רציתי להפשיט את הדבר הזה ולראות את השלד, להוריד את הפנטזיה ולדבר על הקונקרטי".


קרייז הוזמנה ליצור את העבודה על ידי הילי וורטמן מויאל, שמונתה בתחילה כמנהלת התוכן של המיזם החברתי, בשלב שבו הוא עוד נקרא "קמות מההריסות". בינואר היא סיימה את תפקידה, אבל הספיקה לפני כן ללוות אמנותית את הפרויקט של קרייז, והן עסקו הרבה במהלך ההכנה בנושא מקומן של נשים במערכות חברתיות ומיניות.

הדגש, היא אומרת, היה לייצר משהו לא שיפוטי. "במהלך התחקיר קראתי ראיונות עם נשים שעבדו שם או במקומות אחרים, או תיזות על למה גברים הולכים למקומות כאלה, נפגשתי עם מישהי שעבדה שם וגם עם פעילות שעוזרות לנשים לצאת ממעגל הזנות. את רואה שיש המון צורות של חשיבה והסתכלות על הדבר הזה. בפעם הראשונה שהייתי שם יצאתי עם בחילה. אבל בהדרגה עברתי תהליך. רציתי להסביר איך המנגנון הזה עבד וגם באיזשהו מקום להיות לא שיפוטית כלפי הנשים שעבדו שם, כי אולי כל אחת היתה יכולה למצוא את עצמה שם בנסיבות מסוימות".


אני לא חושבת שהשיפוטיות היא כלפי הנשים, אלא כלפי הבעלים של המקום והלקוחות.

"יש סטריאוטיפ לגבי נשים שהולכות לעבוד במקום כזה. שמעתי הרבה את המשפט, 'זו היתה הבחירה שלה'. אבל גם בחירה אפשר לשנות. אפשר גם להגיד, בחרתי לא נכון, או לעצור את זה באמצע. האם היתה להן אפשרות כזאת? בסיור שמיועד לגברים, אני מדברת על כוחניות, על איך הם היו מרגישים מול גורם סמכותי, מבקשת שינסו לראות את האשה לא כייצוג מיני, אלא שיחשבו על מה היא עוברת רגשית בתוך הדבר הזה. לשבור את המיתוסים האלה שהאשה נהנית מזה או מרוויחה המון כסף. רציתי לדבר על המנגנון, איך הוא פועל וגם כמה הן הרוויחו, שזה מעט מאוד. מצד שני, יש נשים שמתקוממות על כך שאיבדו את מקום העבודה שלהן וכאלה שטוענות שחוו שם העצמה. הדברים הם לא שחור או לבן".

בגלל שמדובר בהיסטוריה עכשווית, קרייז אומרת שהיתה לה תחושת אחריות כבדה כלפי הנשים שעבדו במקום עד לפני כמה חודשים, ועדיין מסתובבות בינינו. "היה לי חשוב לכבד אותן. אלה נשים שחלקן עוד עובדות, חלקן מצדדות בזה. אז מי אני שאגיד זה ככה או ככה. ברגע שאני גם אומרת משהו ספציפי, אז אני כביכול שופטת אותן. ואת זה לא רציתי. לא רציתי לשפוט נשים או להסביר למה הן באו לעשות את זה".

סיפורים על אלימות וסרסרות הנשים פחות ששו לחלוק. "החדר הפרטי עם המיטה, בקומה הכי תחתונה של המועדון, בעל המועדון טען שזה היה לשימוש פרטי שלו. אבל אנחנו כן שמענו מנשים שהוא עודד אותן לרדת למטה. היו גם נשים שעבדו שם וטענו שלא היתה שם זנות. השתיקה היא קשה ולא הצלחתי לפענח אותה. אני יודעת שהיו שם מקרים של אונס, וזה לא היה רק לאפ דאנס. אבל נשים הכחישו את הדברים האלה. לנשים קשה לדבר על זה. יותר קל לדבר עם אלה שמרגישות שהן חוו שם העצמה".

קרייז מדגישה שאין לה שום רצון לתת לגיטימציה כלשהי לפעולתם של מועדוני חשפנות, אבל גם שמטרת הסיור, שאורכו חצי שעה, לא היתה לתת חוויה של מרכז מבקרים, וגם לא להיות דידקטית. עם זאת, החופש האמנותי שלה מעט הוגבל כדי לאפשר גם לקהל דתי לקחת חלק בסיור. "יש במקום גם אירועים של קהילות רוחניות, אירועי שירה, תפילה וקבלת שבת. לכן הייתי צריכה להיות מעודנת במלים בהן השתמשתי. יש שם חדר המתנה, שהקירות שלו מכוסים וילונות שחורים, ומאחוריהם תלויות תמונות עירום של נשים. בגרסה הראשונה של העבודה כתבתי, אל תפתחי את הווילון. זה ברור שאם אני אוסרת עליך משהו, אז את תתפתי כן לנסות את זה. נאלצנו לוותר על זה כי היה חשש שאם יבוא קהל דתי ויפתח את הווילון, זה יפגע בו. זה סיור אמנותי, אבל לא בהכרח לאנשים שרגילים לראות אמנות".


 לקרייז נאמר שהסיור יתקיים במקום במשך שלושה או ארבעה חודשים, ואחר כך המקום יפנה לפעילויות אחרות וגם יעבור שיפוץ מאסיבי שיעלים את שרידי הפוסיקט, שכיום משמשים תפאורה חיונית לסיור. "הסיור משתמש במקום באופן שבו הוא ננטש. לכן, כל שיפוץ או שינוי הוא בהכרח לרעת הסיור".


את יודעת שכפרויקט נדל"ני כיכר אתרים מאוד שנויה במחלוקת. 

"ברור לי. ברור לי גם שגברים מנהלים את הפרויקט הנדל"ני הזה. לכן זה היה מאתגר עבורי, כי בפעם הראשונה לא עבדתי מול גוף אמנותי. לכן במודע אני נמנעת מלהיכנס לשאלות האלה ומדגישה שאני לא מייצגת את המקום, כי אני רוצה להישאר נקייה. הסיור לא בא למכור את הפעילות של המקום".

"ריפוי ותיקון חברתי"

איילת מרידור, המנכ"לית של המרחב החברתי — כיכר אתרים, בעלת ניסיון במגזר השלישי שעמדה בראש ארגונים שעסקו בחיבור בין חילונים ודתיים וביהדות פלורליסטית, טוענת שמעולם לא דובר על שיקום נשים נפגעות זנות במקום, גם לא כאשר הכותרת של גיוס ההמונים היתה "קמות מההריסות". לא משקמים נשים נפגעות במקום שבו הן נפגעו, היא טוענת. "זה ממש לא המרחב לעשות את זה, ובאופן חד משמעי זה לא הידע של האנשים שנמצאים פה. אנחנו עוסקים בסיפור של חברה, ולא באוכלוסייה ספציפית. אף אחד פה לא התיימר לטפל בבעיה המורכבת הזאת. הכותרת 'קמות מההריסות' היתה אמירה של שינוי של מקום שאמור לצמוח לטוב, ממקום שאנחנו רואים בו פצע, למקום מורכב וקשה ולא טוב. מההתחלה דובר על אוריינטציה נשית כחלק מתהליך ריפוי ותיקון חברתי, שתהיה פה גם עשייה משמעותית גם של נשים. אבל לא רק זה אלא על כמה סוגיות חברתיות שקופות מוחלשות בחברה הישראלית".

לגבי הדברים שפורסמו ב"פוליטקלי קוראת", מרידור מאשימה את התקשורת שיצרה ציפיות לא נכונות לגבי המקום, שאחר כך נדרש לתת דין וחשבון. "באוגוסט גם פורסמה כתבה שזה הולך להיות בית כנסת, וגם זה לא היה קשור למציאות. זה מקרה קלאסי שהכותרת היתה יותר משמעותית מהתוכן. נכון שאנחנו עושים דיוקים כל הזמן, אבל הדיוק פה לא היה בתוכן אלא בכותרת. נראה לי שזו עדיין שעת חסד של ארגון בהקמה, וזה לא מהותי. בקמפיין גיוס ההמונים, אף אחד לא תורם כסף למקום שהוא לא קורא עד הסוף מה הולך להיות בו. אחרי הכותרת, היה כתוב שהמקום מיועד לעשייה חברתית רחבה. אנחנו לא מרגישים שנעשה משהו לא נכון. החלטנו ש'קמות מההריסות' לא משרת אותנו, כי זה לא נכון לגבי העשייה של המקום. זה תוקן, בסמנטיקה ולא בתוכן. גם עם כותרת בית הכנסת אנחנו מתמודדים עד היום. אין פה אף אחד עם סידור או עם טלית, ועדיין אנשים שואלים אם זה בית כנסת".

איפה כן עומדת העשייה החברתית המתוכננת באוריינטציה נשית?

"זה בהתרחשות והתהוות. אנחנו מקווים שייפתח כאן קורס להכשרת דיגיטל של אוכלוסיות בסיכון בדגש על נשים ועומדים לפתוח תוכנית מנהיגות שעובדת עם מנכ"ליות".

מנכ"ליות זה לא בדיוק אוכלוסיה מוחלשת. 

"יש מעט מאוד מנכ"ליות בישראל, ואנחנו תופסים נשים בתוך המרחב הזה כמוחלשות, אם כי לא כאוכלוסייה נזקקת. חלק מהעשייה פה היא לחיזוק חברתי, ואנחנו מתייחסים לנשים כאלמנט שמצריך חיזוק. יש אוכלוסיה בסיכון שתקבל סיוע, וגם אוכלוסיית המנכ"ליות רוצים שתרבה ושתהיה כמות שווה של מנכ"ליות נשים".

החזון הנוכחי, היא מסבירה, הוא לאפשר ולעזור לארגונים חברתיים לפעול, כל עוד מדובר בארגונים שאינם מפלגתיים, אינם למטרות רווח ושאינם מקדמים גזענות.

פעילות חברתית לא נגמרת אחרי חמש שנים. מה תעשו כשיתחילו לבנות בכיכר?

"כל אחד עושה מה שהוא יכול. להקצות מבנה בתרומה על קו החוף בתל אביב, לא כל אחד יכול לעשות. מה יקרה אחר כך? עוד נראה. הדברים פתוחים. גם היזמים היו רוצים להיות שותפים להמשך עשייה חברתית.


המרחב החברתי — כיכר אתרים